החלטה בתיק ו"ע 2016/01

1.         בפנינו בקשת המשיבים שלא לקבל כראיה שתי חוות דעת שהוגשו על ידי המבקשת, ולהורות על הוצאתן מתיק בית המשפט. מדובר בחוות דעת משפטית של פרופ' מיגל דויטש, ובחוות דעת כלכלית של מר מנחם פרלמן.

2.         באשר לחוות הדעת של פרופ' דויטש, טוענים המשיבים כי זו אינה יכולה להתקבל כ ראיה, שכן לא מדובר בחוות הדעת הנוגעת ל" שאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית" כאמור בסעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - "פקודת הראיות"), קרי: חוות דעת ביחס ל עובדות, אלא בחוות דעת משפטית, תחום המצוי תחת שיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט.

3.         לטענת המשיבים, ישנה הפרדה בסיסית, המונחת ביסוד ההליך השיפוטי, בין התחום של הבאת ראיות לצורך הוכחת עובדות ועובדות בלבד, המסור לצדדים, לבין התחום של הפעלת שיקול הדעת המשפטי ביחס למסקנות הנובעות מאותן הראיות, המצוי בסמכותו של בית הדין. לטענתם, הגשת חוות דעת בתחום משפטי, דבר המצוי בלב מומחיותו של בית הדין, יש בו משום ניסיון בלתי ראוי להתערב בתחום שיקול דעתו הבלעדי של בית הדין, ועל כן אין להתירו.

4.         באשר לחוות הדעת של מר פרלמן טענו המשיבים כי חוות דעת זו אינה רלבנטית, וזאת בשל העובדה שהיא עוסקת בטענות בדבר העדר הצדקה כלכלית לקיומו של מינהל מקרקעי ישראל, ובטענות כנגד מדיניות מועצת מינהל מקרקעי ישראל בנוגע להקצאת קרקע חקלאית ולא בתניות החוזה הקונקרטי בו עסקינן. מדובר, לטענת המשיבים, בסוגיות שאינן בסמכותו של בית הדין, ועל כן יש להורות על הוצאת חוות הדעת מתיק בית המשפט.

5.         המבקשת, מצידה, טענה כי על פי הוראת סעיף 9 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1983, בית הדין אינו קשור בדיני הראיות, ועל כן בית הדין אינו כבול להוראות סעיף 20 לפקודת הראיות. לטענת המבקשת, סעיף 9 הנ"ל נועד לאפשר לבית הדין גמישות ושיקול דעת חופשי. על כן יש לקבל את חוות הדעת ובכך לאפשר חשיפה של בית הדין למקסימום נתונים שעשויים להיות רלבנטיים לצורך הכרעתו.

6.         ביחס לחוות דעתו של פרופ' דויטש, טענה המבקשת כי עיון בחוות הדעת של פרופ' דויטש מעלה כי לא מדובר בחוות דעת משפטית גרידא, אלא בחוות דעת אינטר-דיסיפלינרית המשלבת התייחסות לדיני החוזים והקניין כמו גם " להיבטים צרכניים, חוקתיים, מינהליים ושיקולי יעילות כלכלית על רקע דין משווה". נוכח תוכנה של חוות הדעת, המבקשת סבורה כי יש בחוות הדעת כדי לסייע לבית הדין במתן הכרעתו. לחילופין, טוענת המבקשת כי אף אם יקבע בית המשפט שאין לקבל את חוות הדעת כ ראיה, כי אז אין כל מניעה להתייחס לחוות הדעת כ אסמכתא משפטית מטעם המבקשת. המבקשת תומכת טענתה זו בפסק דינו של הנשיא ברק בע"א 436/01 פנינה זיידאן רכאב נ' באסל חמזה רכאב פ"ד נח(6) 913 (להלן - "פרשת רכאב"). בפרשה זו הוגשה חוות דעת משפטית לבית המשפט, והנשיא ברק קבע כי חוות דעת זו אמנם אינה בגדר ראיה שבאה לבסס מציאותה של עובדה, אלא היא שקולה ל אסמכתא משפטית המצורפת על ידי הצדדים, ובית המשפט חופשי שלא להתחשב בה, אם מצא כי היא אינה מספקת מבחינה משפטית.

7.         ביחס לחוות דעתו של מר פרלמן, טענה המבקשת כי המשיבים לא הציגו כל נימוק המצדיק את הוצאת חוות הדעת מתיק בית המשפט, למעט אמירה כללית ובלתי מנומקת לפיה חוות הדעת אינה רלבנטית. לטענת המבקשת, עיון בחוות הדעת של מר פרלמן מעלה בבירור כי מדובר בחוות דעת רלבנטית. לטענתה, בניגוד לטענת המשיבים, חוות הדעת אינה עוסקת בהצדקה לקיומו של מינהל מקרקעי ישראל, אלא בבחינת המשמעות הכלכלית של התניות נשוא בקשת הביטול. ניתוח כלכלי של תניות בחוזה אחיד, כך טוענת המבקשת, רלבנטי בהחלט במסגרת דיון בבית הדין, אשר כטריבונל מומחה בוחן את ההיבטים הכלכליים והצרכניים של תניות החוזה האחיד שנדון בפניו.

8.         בתגובתם, חזרו המשיבים על הטענות שהעלו בבקשה, והוסיפו שני עניינים:

האחד - לטענת המשיבים הרציונאל העומד ביסוד שחרורו של בית הדין מדיני הראיות, הוא הרצון לפשט את ההליך ולייעלו. אולם הגשת חוות דעת משפטית אינה מפשטת את ניהול ההליכים, אלא להיפך. וחוץ מזה שכלל לא מדובר כאן על סדרי דין אלא על ההפרדה הבסיסית הקיימת בין הבאת ראיות לבין הפעלת שיקול דעת משפטי.

השני - המשיבים טענו כי אין בעניין רכאב כדי לסייע למבקשת. לטענת המשיבים, בפרשת רכאב התיר בית המשפט הבאת חוות דעת של מומחה ביחס לדין האישי הדרוזי - וזאת על אף שמדובר בדין שהוא חלק מהמשפט הישראלי ואמור להיות מצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט - בשל העובדה שבתי המשפט אינם בקיאים ברזי הדינים הדתיים של העדות השונות, ויש בחוות דעת מעין זו כדי לסייע לבית המשפט. נימוק זה, כך טוענים המשיבים, אינו רלבנטי למקרה שבפנינו בו חוות דעתו של פרופ' דויטש עוסקת בשאלות בדיני החוזים האחידים, שאלות שהם בתחום מומחיותו של בית הדין ובבחינת ידיעה שיפוטית. לתמיכה בדעתם צירפו המשיבים את החלטתה של כב' השופטת שידלובסקי-אור, מיום 1.7.04, בת.א. (י-ם) 1480/98 מוחמד טהה נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים. בהחלטה זו הוגשה חוות דעתה של פרופ' רות לפידות ביחס לשאלת תחולתו של הדין הישראלי על אזור מסוים. בית המשפט קבע כי מדובר בשאלה משפטית הטעונה הכרעה של בית המשפט, ועל כן לא התיר להגיש את חוות הדעת כראיה (תוך שהוא מפנה לסעיף 20 לפקודת הראיות).

9.         לאחר עיון בבקשה הגענו למסקנה כי יש לדחות את הבקשה, אם כי לא באופן מוחלט.

10.       ככל שהדבר נוגע לחוות דעתו של מר פרלמן לא מצאנו ממש בטענות המשיבים. עיון קצר בחוות הדעת, מלמד כי מר פרלמן מתייחס באופן ישיר לתניות ספציפיות בחוזה, ומנתח אותן מבחינה כלכלית. לפיכך, לא ניתן לטעון כי החוות הדעת אינה רלבנטית למחלוקת בין הצדדים. אמנם, צודקים המשיבים בכך שחוות הדעת מכילה גם ניתוח כלכלי כללי ביחס למינהל מקרקעי ישראל ולשוק המקרקעין בישראל, ניתוח שאכן אינו רלבנטי לענייננו, אולם דבר זה אינו מצדיק להוציא את חוות הדעת מהתיק. לכל היותר ניתן לקבוע כי בית הדין יתעלם מהקטעים שאינם רלבנטיים לדיון. לנוכח האמור, בקשת המשיבים להוציא את חוות הדעת של מר פרלמן מתיק בית הדין - נדחית.

11.       ככל שהדבר נוגע לחוות דעתו של פרופ' דויטש, כאן הצדק עם המשיבים, אם כי לא לגמרי. צודקים המשיבים בטענתם כי באופן רגיל, חוות דעת משפטית ביחס למשפט החל בישראל (בשונה מדין זר, אשר לצורך הדיון נחשב כעובדה הדורשת הוכחה על ידי מומחה לאותו דין זר), אינה יכול להיות מוצגת בפני בית דין או בית משפט כ ראיה, שכן היא אינה עוסקת ב עובדות אלא בניתוח ויישום המשפט על העובדות. בכך מסכימים אנו, בכל הכבוד, להחלטתה האמורה של כב' השופטת שידלובסקי-אור שלא התירה הגשת חוות דעת משפטית כ ראיה. אנו דוחים את טענת המבקשת לפיה חוות דעתו של פרופ' דויטש אינה חוות דעת משפטית אלא חוות דעת רב תחומית. הוספת מספר אספקטים נוספים - שאינם משפטיים - לחוות הדעת, אינה הופכת חוות דעת שבעיקרה ובאופייה היא משפטית לחוות דעת שבאה להוכיח עובדות.

12.       מכאן לטענתה החילופית של המבקשת, לפיה יש לראות בחוות הדעת של פרופ' דויטש אסמכתא משפטית. חככנו בדעתנו ביחס לטענה זו, והגענו  למסקנה כי אין לקבלה.

13.       ראשית, צודקים המשיבים כי לא ניתן להסתמך על פסק הדין בעניין רכאב. בפרשת רכאב התיר בית המשפט להציג חוות דעת ביחס לדין האישי הדרוזי, בשל העובדה שמבחינה מעשית בתי המשפט בישראל אינם בקיאים בדין זה (וזאת על אף שדין זה הוא הדין האישי החל על אזרחי ישראל בני העדה הדרוזית, ועל כן הוא אמור להיות מצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט). במקרה מעין זה חוות דעת משפטית אודות הדין האישי הדרוזי יש בכוחה לסייע לבית המשפט, בבחינת אסמכתא משפטית. אינו דומה הדבר למקרה דנן, שבו אין חולק כי מדובר בדין ישראלי המצוי בידיעתו השיפוטית של בית הדין, אשר לגביו בית הדין הוא הוא בעל הסמכות הבלעדית לניתוח ויישום הדין, ותפקידו הוא לברר את הדין בעצמו, ולא באמצעות חוות דעת של מומחים משפטיים.

14.       שנית, אנו סבורים כי לא ניתן לראות בחוות דעת משפטית שהוזמנה לצורך הליך משפטי ספציפי "אסמכתא" לטענות של הצד שהזמין את חוות הדעת. אסמכתא, כשמה כן היא, מהווה מקור משפטי "אובייקטיבי" לביסוס טענה משפטית. צד המפנה את בית הדין לאסמכתא כזאת או אחרת רצונו בזה לומר לבית הדין 'ראה, טענתי המשפטית אינה טענה בעלמא, שכן היא נסמכת על תזות משפטיות אובייקטיביות שכבר נפסקו על ידי בתי המשפט או נכתבו על ידי מלומדים משפטיים'. משכך, אינו דומה ספר, פסק דין או מאמר בכתב עת משפטי שנכתבו ללא קשר לסכסוך שבו עוסק בית הדין (שאז ניתן לראותם כמקור משפטי "אובייקטיבי"), לחוות דעת שהוזמנה על ידי מי מהצדדים לצורך ההליך הספציפי, שכן זו, מעצם טיבה, אינה יכולה לשמש כמקור משפטי אובייקטיבי כלל ועיקר.

15.       עם זאת, הגענו למסקנה כי על אף שחוות הדעת של פרופ' דויטש אינה בגדר ראיה ואף לא ניתן לראות בה משום אסמכתא משפטית, אין צורך להוציאה מתיק בית המשפט. לטעמנו, בכל הכבוד הראוי, יש לראות בחוות דעתו של פרופ' דויטש לא יותר מאשר חלק מהטיעונים המשפטיים שהמבקשת שוטחת בפני בית הדין כדי לשכנע אותו בצדקת בקשתה. כאילו אמרה המבקשת לבית הדין "טענותיי הם א', ב' ו-ג', וכן טענות ד', ה' ו-ו' המצויות באותו מסמך שחיבר פרופ' דויטש".